<h1>ראבי"ה סימן אלף צ"א</h1>
<h2>דף סו.</h2>
בהלכות גדולות כתוב וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחרי דגים הזכירן הכתוב (ויקרא י"א מ"ו), הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף, היינו מינין קטנים, וכל נפש חיה הרומשת במים אילו דגים (מכל) [ולכל] נפש (השורץ) [השורצת] על הארץ אילו חגבים. ורש"י הזכירו בפרק אילו טריפות הלכה ובחגבים וכו'. ואף אני אומר דבסוף אילו טריפות (ס"ז ע"ב) דגים דלאו בני שחיטה נינהו באסיפה בעלמא משתרו כי גדילים בהיתירא קא גדילין, וגרסינן בריש פרק השוחט (כ"ז ע"ב) תני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף לכל נפש החיה הרומשת במים הטילו הכתוב וכו', אלמא דדיקינן מדהטילו בין בהמה לדגים הכא נמי כיון דלא הטילם לחגבים אלא לבסוף דרשינן סמוכים. והוי ראייה להלכות גדולות. ועוד דגרסינן בסוף פרק א"ר עקיבא (שבת צ' ע"ב) המוציא חגב כל שהו ומוקמינן בגמרא משום דיהיב ליה לתינוק לשחק בו, כדכתיב (איוב מ' כ"ט) התשחק בו כצפור, והוי חשוב וכשר להצניעו אבל חגב טמא לא יהבי ליה דילמא מיית ליה ואכיל ליה וקעבר משום דלא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות ק"ד ע"א). ור' יהודה קאמר אי מיית ספיד ליה. משמע דחגב טהור כי מיית שרי לכולי עלמא. ותו דאמרינן במסכת' ע"ז פרק אין מעמידין (ל"ח ע"א) גוי שהצית את האור באגם וכו' [ומשמע דלא בעו שחיטה התם דשרי כי מכיר את הטהורים]. ובפרק דם שחיטה (כריתות כ"א ע"א—ע"ב) גרסינן יצאו דם דגים וחגבים שכולו היתר מאי כולו היתר ומשני (ומשמע) דלא בעו שחיטה (התם דשרי כי מכיר הטהורים). מכל פנים משמע דדגים וחגבים שרינן בלא שחיטה. אך צריכין אנו לברר אם בעוד חייות בהן מותרין לאכול או דווקא לאחר שימותו דפשוטה דשמעתא בסוף פרק א"ר עקיבא משמע לאיסור, ותנא קמא טמא לא מאי טעמא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה מעבר שושיפא אפומיה א"ל שקלי דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקעבר משום בל תשקצו את נפשותיכם, ופסק ר"ש וגם ר"ח דחגבים חיין אסורים משום מיאוס אע"פ שאינן טעונין שחיטה. ומדבריהם נמי נלמוד אדגים. וקשיא לי עלה מדתניא בתוספתא דתרומות פרק דג טמא שכבשו (פ"ט הל' ה'—ו') גיעולי בצים מותרים, פי' שאין בהן משום אבר מן החי ולא כפי' ר"ש בפרק אילו טריפות (ס"ד ע"ב), וכו' עד בצים מוזרות נפש היפה תאכלם מצא באחת מהם דם זורק את הדם ואוכל את השאר אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתים ואינו חושש. ומדקאמר אוכל אדם משמע שאין בהן לא משום אבר מן החי ולא משום אל תשקצו דומיא דלעיל מיניה נפש היפה תאכלם. ואין נראה לפרש בין מצאן חיים והמיתם בין מצאן מתים, דא"כ לשמעינן מתים גרידא. ותו דמשום אבר מן החי מיירי דומיא דגיעולי בצים שפלטתן תרנגולת קודם שנגמרו וכן פר"ח באילו טריפות. ונ"ל דחגבים ודגים שאין ראשו ארוך אפילו (אין) חיין מותרין, וההיא דשושיבא הוא איול קמצא כדאמ' בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ז ע"א) מאי איול קמצא רב פפא אמר שושיבא רב חייא בר אמי אמר סוסבל וקמיפלגי בראשו ארוך מר סבר אסור ומר סבר מותר, ופלוגתא דתנאי הוא בפרק אילו טריפות (ס"ה—ס"ו) כדאמרינן אין לי אלא הבא ואין ראשו ארוך, שאותו דומה לארבה וסלעם וחרגל לגמרי שטיהר הכתוב, הבא וראשו ארוך מניין, שדומה קצת (למניין) [למינין] טמאין ובד' סימנים דומה לטהור וכו'. והיינו דקא"ל רב אע"פ שטהור הוא כיון שדומה לטמא שראשו ארוך אין לאוכלו בפני הכל פן יאמרו דבר טמא קאכיל וקעבר משום בל תשקצו. ולאו דכתיב גבי שרצים ליכא דהא טהור הוא וסבירא ליה לרב כמאן דשרי, ורב לטעמיה דאמר בפרק דם שחיטה (כריתות כ"א ע"ב) אמר רב דם דגים שכינסו אסור מיתיבי דם דגים וחגבים מותר, ואפילו לכתחילה, ומשני מתני' דאית ביה קשקשים כי קאמר רב דלית ביה קשקשים. אלמא אע"ג דשרי קא אסר רב היכא דאתי למיטעי, וההיא דדם דגים אסור משום אל תשקצו כדאמרינן במכות (ט"ז ע"ב) גבי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא וכו'. והכי פי' בפרק א"ר עקיבא, ותנא קמא סבר טמא גמור לא, מדקאמר ר' יהודה אף המוציא חגב חי טמא, אי הכי טהור נמי, כגון שושיבא ואיהו קאמר חגב חי ולא מפליג' בין טהור לטהור ש"מ שכל חגב יהבי ליה לתינוק לשחק. ולבסוף מוקי בחגב טמא מת, ומסתמ' מת ולא ידיע מסמס ליה מסמוסי ואכיל ליה, ודכוותא בשושיבא מת מצניע דממסמס ולא ידיע ולא חיישינן אי אכיל ליה. והוא הדין [ד]הוה מצי לאוקומי בחגב חי ולא ידיע ואינו ניכר שראשו ארוך, אלא מילתא דלא איפשר הוא שלא יהא ניכר. ותו דמאי טעמא דר' יהודה בטמא חי וכי לא חייש שמא יאכלנו. הילכך מוקי לה במת דספוד ולא אכיל. ומתחילה נמי היה יכול לשאל נמי מאי טעמא דר' יהודה, אלא בתחילה מפרש מילתא דרבנן וממילא ידעי טעמא דר' יהודה. וממה ששנינו משנה בסוף מסכת עוקצין (פ"ג מ"ח) ומייתינן לה בפרק בהמה המקשה (ע"ה ע"א) דגים מאימתי מקבלין טומאה בית שמאי אומרים משיצודו ובית הילל אומרים משימותו ר' עקיבא אומר אם יכולין לחיות, לא תיקשי לך, אע"ג דשרי למיכל מיהו לא נחיתו לתורת אוכל לבית הילל עד שימותו דאפילו גוים בכרכים אין דרכן לאוכלן מחיים כן נ"ל.
